למה אנחנו כל כך מפחדים מהמילה "תקשורת"?
פוסט להורים ולאנשי מקצוע. למה אנחנו כל כך מפחדים מהמילה "תקשורת"? כי זה
קשור למילים אחרות שמפחידות אותנו, לדוגמא "אוטיזם"? יש לי כמה דברים להגיד
בעניין.
————–
1. תקשורת – תחום בהתפתחות ובתפקוד של האדם. כמו התפתחות מוטורית, תחושתית, רגשית, שכלית, שפתית, כך גם התפתחות תקשורתית.
————–
2. קושי בתחום מסוים – זה לאו דווקא קושי ראשוני! לדוגמא, ילד שיש לו
"קושי שפתי" – זה לאו דווקא אומר, שיש לו ליקוי שפתי. יכול להיות שקשה לו
לדבר בגלל קושי רגשי. יכול להיות שבבית מדברים שפה אחרת ועוד לא רכש את שפת
הסביבה. יכולות להיות הרבה סיבות.
בדיוק אותו דבר כשמדובר בקושי
תקשורתי! אם אנחנו רואים ילד עם קשיים חברתיים בגן, שלא מצליח להתחבר
לילדים אחרים, וגם עם מבוגרים הוא מתקשה לתקשר, לא תמיד נענה כשפונים אליו,
לא תמיד עונה לעניין לשאלות, לא משתתף בפעילויות, וכשמשתתף – מדבר על
דברים שלא קשורים לנושא שיחה, לא מצליח לנהל דו-שיח, וכו' – אנחנו רואים
ילד שיש לו קושי בתקשורת. "תקשורת" זו לא מילה גסה שאסור להשתמש בה. קושי
בתקשורת – לא בהכרח קושי ראשוני! זה לא אומר שהילד על הספקטרום האוטיסטי.
אבל אולי הנושא דורש בדיקה מקיפה יותר. ואם לא נשתמש במילה "תקשורת" – אולי
אף אחד בכלל לא יחשוב לעשות בדיקה כזאת.
—————–
3.
קלינאיות תקשורת לפעמים משתמשות במושג "קשיים פרגמטיים". הכוונה – קשיים
בשימוש בשפה עבור תקשורת. לדוגמא: אם הילד מתקשה לשמור על נושא שיחה, או
מדבר רק על תחומי העניין שלו, או לא מתחשב בידע של שותף השיח, או מדבר יותר
מידי או פחות מידי, או לא יודע לנהל דיאלוג וקוטע את דברי האחרים, או מדבר
בצורה אסוציאטיבית וקופץ מנושא לנושא… אז אפשר להגיד שלילד "קשיים
פרגמטיים". רגע רגע! אבל אלו הם בעצם קשיי תקשורת! אז מה ההבדל בין קשיים
פרגמטיים לקשיי תקשורת? קשיים פרגמטיים – משתמשים במושג הזה כאשר בטוחים
שהקושי בתקשורת הוא לא ראשוני. כלומר בטוחים שלא מדובר באוטיזם. בטוחים
שהקושי הוא בתקשורת המילולית בלבד, ואין שום בעיה עם התקשורת הלא-מילולית.
אבל הבעיה שקלינאית תקשורת היא לא מומחית לאבחון אוטיזם.
לקלינאיות תקשורת אין ידע וכלים כדי לאבחן אם מדובר באוטיזם או לא!
והבעיה הנוספת היא שהורים וגם אנשי מקצוע אחרים לא תמיד מבינים מה משמעות
המושג "קשיים פרגמטיים". כתוצאה מכך לא מבינים שלפעמים יש צורך באבחון מקיף
כדי לבדוק האם מדובר כאן בקושי ראשוני בתקשורת.
לכן, לדעתי, מאוד מאוד
כדאי שקלינאיות תקשורת ישתמשו במילה "תקשורת", ולא יפחדו מהמילה הזאת
(שדרך אגב מופיעה אפילו בשם של המקצוע שלנו!). אם לילד יש "קשיים פרגמטיים"
אבל נראה שלא מדובר בילד על הספקטרום, אפשר לכתוב בדוחות ולהגיד להורים
בדיוק את זה. להסביר, שלילד הרבה יכולות בתחום התקשורת, ויחד עם זאת רואים
גם קשיים מסוימים בתחום התקשורת שכנראה נובעים מסיבות כאלה וכאלה. ואם
מישהו בכל זאת יחשוד שאולי מדובר באוטיזם ויחליט לבדוק – לא ייגרם שום נזק
מבדיקה כזאת!
———————-
4. חשוב מאוד שאנשי מקצוע,
שעובדים עם הילד, יהיו בקשר עם הגננת, המורה, עם אנשי מקצוע אחרים שעובדים
איתו וכו'. רק כך אפשר לראות את התמונה השלמה. אחרת עלול להיווצר מצב כמו
במשל על העיוורים והפיל. כל אחד רואה את החלק שלו, אבל בלי לחבר את המידע
ביחד – לא מבינים מה זה פיל. איך זה מתקשר לנושא של הפוסט – תקשורת? לפעמים
הילד בכלל לא נראה כמו ילד על הספקטרום האוטיסטי, אם מסתכלים על כל חלק
בנפרד. קלינאית תקשורת רואה קשיי שפה ו"קשיים פרגמטיים", מרפאה בעיסוק רואה
קשיי התארגנות, קושי וויסות חושי, פסיכולוג רואה קשיים רגשיים, נוירולוג
רואה תסמינים של קשיי קשב וריכוז. ורק אם מחברים את כל זה ביחד, מוסיפים
לזה מידע מהגננת או המחנכת, וכמובן את המידע מההורים, פתאום החלקים מתחברים
לתמונה השלמה. לדוגמא לפעמים מבינים שמדובר בילד שצריך לעבור אבחון
פסיכולוגי מקיף כדי לבדוק האם הוא על הספקטרום.
——————-
5. ואם באמת מדובר בילד על הספקטרום – למה זה כל כך מפחיד ומלחיץ את כולם?
למה אנשים לא מפחדים כל כך מהכותרת "קשיי קשב וריכוז" לדוגמא? אם אנשי
מקצוע חושדים שלילד קשיי קשב או היפראקטיביות, או קשיי שפה, או קשיים
רגשיים, או קשיים מוטוריים – הם פשוט אומרים את זה, כותבים בדוחות. רק
המילה "תקשורת" נחשבת משום מה למילה גסה שאסור להגיד אותה, אלא אם כן ממש
ממש בטוחים. למה? הגישה הזאת מזמן צריכה לעבור מן העולם. יש כל כך הרבה
מבוגרים וילדים על הספקטרום האוטיסטי, ודרך אגב הרבה מהם מעדיפים שיקראו
להם פשוט "אוטיסטים" (ולא "על הספקטרום" או "עם אוטיזם"). אוטיסט זה לא
קללה ולא מילת גנאי. יש המון אוטיסטים שהקשיים שלהם לא מפריעים להם ללמוד,
לעבוד בכל מקצוע שיבחרו, להגשים חלומות, ליצור משפחות ולגדל ילדים. וכן, יש
גם אוטיסטים שצריכים הרבה עזרה ותמיכה, טיפולים, תנאים מיוחדים וזכויות.
אם הילד נולד עם המון קשיים, כמובן יכול להיות מצב שהוא גם יגדל להיות
מבוגר עם המון קשיים, שלא יוכל ללמוד, לעבוד, להיות עצמאי ויצטרך לתמיכה
אולי כל החיים. כשהילד קטן אנחנו בדרך לא יודעים מה יהיה, איך הוא יתפתח
ואיך יהיה בתור מבוגר. אין שום סיבה לחשוש לבדוק, האם מדובר בילד על
הספקטרום, אם אנחנו חושדים שיש סיכוי לכך! "התיוג" הזה יכול רק לעזור, אין
בזה שום נזק! החוק במדינת ישראל הוא כזה, שדווקא הכותרת של אוטיזם נותנת
הכי הרבה תמיכה, טיפולים אינטנסיביים, כל מה שהילד צריך כדי להתקדם בצורה
הכי טובה ולקבל הכי הרבה סיכוי להגשמת הפוטנציאל שלו בעתיד בצורה המיטבית!
אם התיוג הזה יתברר בהמשך כשגוי, אין שום בעיה להוריד את התיוג (ולהפסיק
לקבל את התמיכה).
אבל המצב ההפוך כן גורם הרבה נזק. כשאנשי מקצוע
רואים קשיי תקשורת אצל הילד, אבל לא אומרים את זה להורים מחשש להלחיץ או
"לתייג". והילד ממשיך לגדול בסביבה שלא ממש מותאמת לו, לקבל טיפולים שלא
ממש עוזרים לו, להפסיד את הזמן היקר, לצבור תסכולים ודחייה חברתית. לצערי
עוד לא המציאו את מכונת הזמן, אין אפשרות אחר כך לחזור אחורה לילדות
המוקדמת ולתקן את הנזק.
