מה לעשות, אם הילד מתקשר מעט מידי?
מה אם הילד מבלה הרבה זמן שקוע בתוך עולמו ומעסיק את עצמו, ולא נמצא באינטראקציה עם אחרים? קודם כל, כל ילד (כמו כל מבוגר) צריך את הזמן הזה לבד עם עצמו. אבל הבעיה מתרחשת כאשר הילד אינו מבלה מספיק זמן באינטראקציה עם האנשים הקרובים. ולכן הוא לא לומד לתקשר כמו שצריך (והרי תקשורת היא הבסיס לכל ההתפתחות – השכלית, השפתית וכו'). במצב כזה, המבוגרים צריכים לעשות מאמצים מיוחדים כדי למשוך את הילד לעולם המשותף, לתקשורת.
איך ניתן לעשות את זה?
ללמוד את הפרופיל הסנסורי
קודם כל, צריך ללמוד את הפרופיל הסנסורי (החושי) של הילד. או במילים פשוטות – אילו תחושות נעימות לו, ואילו אינן נעימות לו. מה יכול למשוך אותו לתקשר איתנו, ומה משאיר אותו אדיש, כי זה לא מעניין אותו מספיק. אילו תחושות יכולות לגרום לו רתיעה ופחד. הילדים שונים זה מזה באופן שבו הם מגיבים לתחושות. זה נכון לגבי הילדים עם התפתחות טיפוסית. אבל זה נכון במיוחד לגבי הילדים עם צרכים מיוחדים, למשל, הילדים על הספקטרום האוטיסטי. הפרופיל התחושתי שלהם יכול להיות מאוד לא טיפוסי ולא רגיל. ולכן יש צורך ללמוד כל ילד וילד ולהתאים את עצמנו לכל אחד. לדוגמה, ישנם ילדים בעלי רגישות גבוהה מאוד לצלילים. לכן, עלינו להקפיד לדבר אליהם בקול יחסית שקט. אבל קול שקט מידי ומונוטוני יכול להיות לא מספיק כדי למשוך אותם לאינטראקציה. לכן, אנחנו חייבים להתאים את עצמנו בצורה מדויקת (לא יותר מידי ולא פחות מידי).
יש ילדים שפתוחים ביותר לאינטראקציה כאשר הם נמצאים בתנועה. אבל אם הילד מתרוצץ בחדר כל הזמן או מסתובב סביב עצמו ללא הרף, עסוק במטרותיו, קשה מאוד ליצור איזושהי תקשורת איתו. במקרה זה, כדאי לנסות להיות חלק ממה שהילד עושה, לזוז יחד איתו. ליצור איזשהו קצב משותף של תנועות. לדוגמה, מבוגר יכול לנדנד את הילד על הנדנדה, לסובב בצלחת ווסטיבולרית, לקפוץ איתו יחד על המקפצה. ודרך המשחקים התנועתיים האלה ליצור איתו תקשורת.
למשוך את הילד אל העולם המשותף
עכשיו כאשר אתם יודעים מה התחושות הנעימות לילד, צריך לנסות להיות חלק מהעולם של הילד. לגרום לכך שתשומת הלב של הילד תהיה מופנית אלינו. בתור התחלה, שישים לב אלינו קצת. ואחר כך עוד קצת. לדוגמה, אם הילד אוהב לפתוח ולסגור את דלת הארון ולזרוק חפצים שם, אפשר להצטרף ולעשות את זה יחד עם הילד. אם הילד אוהב לשחק עם פלסטלינה, אפשר לשבת לידו וליצור דמויות מפלסטלינה. אם הילד מסדר מכוניות בשורה – לעשות את זה איתו או לידו. ואז לנסות למשוך את תשומת הלב של הילד לעצמך. אם למדת איך הילד הספציפי מגיב לתחושות, אז את כבר יודעת באיזו עוצמת קול להשתמש, עד כמה החיוך שלך צריך להיות רחב, האם ואיך לגעת בילד וכו'. כך שהילד יהיה מספיק מעוניין בנוכחותך, ושלא ירגיש לחוץ או נרתע. כדאי לנסות להתערב במשחק של הילד, בצורה נעימה. ולא לפחד ממחאה קטנה של הילד. גם מחאה היא חלק מהמשחק והתקשורת. לדוגמה, אם הילד מסדר את המכוניות בשורה, את יכולה להוסיף את המכונית שלך לשורה שלו. אם הילד מביע מחאה, כדאי להגיב (בנימת קול חיובית המפתה לתקשורת), לדוגמא: "הבנתי, אתה לא רוצה שאני אשים את המכונית כאן! אוי וואוי לי! זהו זהו, אני לוקחת את המכונית". יכול להיות שזה יעניין את הילד, שהוא יכול לשלוט בהתנהגות המבוגר באמצעות המחאה שלו. והוא יצפה להמשך המשחק וישמח אם שוב תשימי את המכונית בשורה, כדי שהוא יוכל שוב לגרום לך לקחת אותה.
אבל אנחנו צריכים להיות רגישים לגבי התגובות של הילד. אם הוא מבטא לא מחאה קטנה, אלא תסכול או כעס עוצמתי, זה אומר שעשינו משהו לא בסדר. גרמנו לילד תחושות לא נעימות, במקום למשוך אותו לעולמנו באמצעות תחושות נעימות. ואז יש לחזור לפרופיל הסנסורי של הילד ולהבין כיצד לפעול כך שזה יהיה מהנה ונעים.
תקשורת
אם הצלחת ליצור משחקים עם הילד, בהם הוא מפנה את תשומת הלב אליך, והוא נהנה מכך, אפשר להמשיך ולפתח את זה למספר כיוונים:
1 – יש לך שניים או שלושה משחקים שכוללים איזשהי אינטראקציה עם הילד? צריך יותר! כדאי לחשוב על עוד משחקים כאלה.
2 – כדאי לפתח את מה שכבר קיים ולהוסיף לזה עומק. להמציא גרסאות חדשות של אותם המשחקים. להרחיב בהדרגה, על ידי הוספת שלב אחד חדש בכל פעם. לדוגמה, אם הילד כבר מסכים להרוס את המגדל שבנית מקוביות, אפשר לבדוק אם הוא יסכים להוסיף קוביה אחת למגדל שלך. או אולי יסכים שאת תוסיפי קוביה אחת למגדל שלו. ואחר כך שתי קוביות. אחר כך אפשר לבנות בתורות. לנסות להאריך כמה שיותר את התקשורת, כמה שיותר פעולות במשחק *ביחד*, כמה שיותר תורות, כמה שיותר מעגלי תקשורת.
3 – כאשר יש כבר משחקים הדדיים, אפשר לעבור לתקשורת עם מחוות, תמונות, לוחות תקשורת בטאבלט, או מילים (או להשתמש בכמה מהאמצעים האלה יחד). לדוגמה, אם הילד רוצה שתנדנדי אותו על הנדנדה, את יכולה ללמד אותו לבקש "עוד" (באמצעות מילה, ג'סטה, תמונה, מה שקל יותר לילד). אם הילד נהנה "לגרש" אותך כאשר את מנסה להוסיף מכונית לשורה שלו, אפשר ללמד אותו כיצד להגיד "לא" או "זוזי" או "די". אם הילד מעוניין ליצור איתך דמויות מהפלסטלינה, אפשר ללמד אותו ללחוץ על תמונה בלוח התקשורת באייפד, וכך לבחור את הדמות שתצרו יחד.
שלבי ההתפתחות
אני רוצה להזכיר את שלבי ההתפתחות לפי DIR:
1 – וויסות ופניות לתקשורת. כלומר, תחילה אנו מחפשים כיצד לגרום לילד להרגיש רגוע ומווסת, וכיצד להיות מותאמים אליו. כך שהוא יחווה את המבוגר, השותף תקשורת, בתור משהו נעים.
2 – יחסים חמים ורגשיים עם אדם אחר. זה השלב שבו התקשורת עדיין לא מתקיימת באמצעות מילים או אפילו באמצעות ג'סטות או סמלים אחרים. כאן מדובר על אינטראקציה הבסיסית ביותר – באמצעות מבטים, מגע, חיוך. הילד שם לב למבוגר ומשחק איתו יחד ונהנה מכך.
3 – תקשורת דו כיוונית. כאן אנחנו כבר הופכים את האינטראקציה למשהו ברור יותר, משהו שכולל סמלים (ג'סטות, או תמונות , או מילים). לדוגמה, אם הילד יכול לסמן "עוד" באמצעות המבט שלו, הוא עשוי להיות מסוגל לעשות את זה באמצעות מחווה, באמצעות תמונה, על ידי לחיצה על מסך הטאבלט, באמצעות צליל הדומה למילה, או אפילו באמצעות המילה "עוד".
ואחר כך כל התקשורת הזאת הופכת לשפה ודיבור. בדיוק כך השפה מתפתחת.
הכתבה מבוססת באופן חלקי על הספר "טיפול באוטיזם" של גרינספאן & ווידר.
