קשיי תקשורת אצל ילדים וורבאליים על הספקטרום האוטיסטי

אם הילד חברותי, אוהב להיות במרכז העניינים, מתקשר ומשחק בהנאה עם מבוגרים, מדבר באופן שוטף במשפטים ארוכים – האם יכול להיות בכלל שיש לו קשיים בתקשורת?
לפעמים זה לא לגמרי ברור למבוגרים מדוע הילד לא לפתח קשרים עם ילדים אחרים. ונראה שעם מבוגרים אין לו בעיות תקשורת בכלל.

אני אתן דוגמה אחת לקשיי התקשורת אצל ילד שמדבר היטב. ובפוסטים אחרים אתן דוגמאות נוספות.

דו-שיח של הילד עם המבוגר: הילד: "עכשיו אנחנו נצייר כלי תחבורה שונים. אני אצייר טרקטור. ואת, אמא, תציירי אוטובוס ". אמא: "אבל אני לא רוצה לצייר אוטובוס. אני רוצה לצייר נמר ". הילד:" לא, את רוצה לצייר אוטובוס! אני אצייר טרקטור, ואת תציירי אוטובוס!". אמא:" טוב, אני אצייר אוטובוס".

מה הבעיה? המבוגרים, שרגילים להתאים את עצמם לילד, לא רואים שום דבר מיוחד בסיטואציה הזאת. לצייר אוטובוס? אין שום בעיה, מה זה משנה בכלל מה לצייר. הם שמחים לרצות את הילד. ועכשיו תדמיינו את אותו הדו-שיח, אבל בין שני ילדים. איזה ילד יסכים שיתנו לו פקודות ויחליטו עבורו מה לצייר? (ועוד בטענה "אתה רוצה לצייר את זה!").

בעיית התקשורת כאן טמונה בכך שהילד אינו מבין מספיק כי התקשורת היא תהליך דו-כיווני. תהליך התקשורת כולל שני שותפים. והם מחליפים ביניהם תפקידים כל הזמן. כמו במשחק טניס. אחד מגיש את הכדור, השני חובט בחזרה, הראשון חובט שוב, וכך הלאה. אבל בשלב מסוים התפקידים משתנים, ועכשיו השני מגיש את הכדור. יש מושג שנקרא Theory of mind ("תורת המחשבה"). המשמעות היא: הילד מבין שלאדם אחר יש מחשבות, רגשות, כוונות ורצונות שונים מאלו שלו. וצריך להתחשב במה שיש לאדם אחר בראש ובלב. אם לילד יש קושי בהבנת Theory of mind, יכול להיות שלא תהיה לו בעיה לתקשר עם אנשים קרובים שמותאמים אליו היטב. אבל עם אנשים אחרים, במיוחד עם ילדים אחרים, הוא יחווה קשיים משמעותיים בתקשורת.

אז מה אפשר לעשות?
אנחנו חייבים ללמד את הילד לתקשר. ללמד אותו לא רק להביע את כוונותיו ורגשותיו, אלא גם להבין את כוונותיהם ורגשותיהם של אחרים.
וכל זה מתחיל עם תקשורת לא מילולית. כמו תמיד, אני רוצה להדגיש כי השפה המילולית והדיבור – אלו רק האמצעים לתקשורת. אם יש לילד קשיי תקשורת, זה לא יעזור לו שהשפה שלו מפותחת היטב. צריך לשים דגש על הקשיים בתקשורת ולעזור לילד להשתפר בכך. לדוגמה, אפשר ללמד את הדברים האלה במהלך המשחקים ההדדיים. כל עוד הילד נמצא בשלבים הראשונים של התפתחות התקשורת, הוא משחק לבד ולא אוהב לשחק עם מישהו אחר – ברור שההורים צריכים להשתדל להיות מותאמים לילד בצורה כמעט מושלמת. על המבוגרים ללמוד את האופן בו הילד אוהב לשחק ולנסות ולהצטרף למשחקים שלו, וכך למשוך אותו לעולם המשותף ולתקשורת. לדוגמא אם הילד משחק עם מכוניות – המבוגר מצטרף ומשחק עם המכוניות ביחד עם הילד, בדיוק באופן שהילד רוצה. אבל אם השלב הזה כבר מאחורינו והילד מאוד נהנה ממשחק יחד עם המבוגר – אפשר להמשיך הלאה לשלבים הבאים. עכשיו זה כבר לא הכרחי לעשות הכל כמו שהילד רוצה. אפשר (וצריך) להראות לילד בהדרגה שהמבוגר הוא אדם נפרד. ואיך יש מחשבות משלו, רעיונות ורצונות משלו לגבי איך לשחק.

אם הילד כל הזמן מחליט בשבילכם איזו באיזו מכונית לשחק – תנסו לשנות את זה בהדרגה. קחו מכונית אחרת, לא את זאת שהילד בחר עבורכם. וכן, כמובן, הילד יכול להביע מחאה. אם הוא מביע תסכול וכעס עוצמתי, צריך לפעול עוד יותר בהדרגה. בצעדים קטנים. לדוגמה, לשחק לא לפי הכללים של הילד במשך שניות בודדות בלבד. בפעם הבאה – במשך דקה אחת. ואחר כך במשך כמה דקות. כך בהדרגה, הילד יתרגל ויגיב בצורה פחות נוקשה ועוצמתית לכך שאתם משחקים לא בדיוק לפי הכללים שלו. בהדרגה, הוא יתחיל להבין איך התקשורת מתנהלת.
ובהמשך ההבנה הזאת תשפיע גם על התקשורת המילולית.

בדוגמה שנתתי, אפשר להסביר לילד: "אתה רוצה שאצייר אוטובוס. ואני רוצה לצייר נמר. אתה רוצה דבר אחד, ואני רוצה דבר אחר. בוא נחשוב ביחד איך נפתור את הבעיה הזאת ".
ואז, יחד עם הילד, אפשר לחשוב על פתרונות אפשריים. לדוגמה, קודם אמא תצייר נמר, ואחר כך אוטובוס. אם הילד רגיל למשא ומתן במשחק (עוד בשלב של התקשורת הלא מילולית), אם הוא מכיר מצבים בהם לא הכל הולך לפי רצונותיו, אז הוא יבין את העניין בהדרגה גם בהקשר של התקשורת המילולית.