אם הילד "יודע להסביר את עצמו", למה ללמד אותו להשתמש בתת"ח?

על ילדים עם קשיי תקשורת משמעותיים, ש"יודעים להסביר את עצמם". יש ילדים (לדוגמא חלק מהילדים האוטיסטים) שלא מדברים. וחלקם גם לא יודעים להשתמש בתת"ח. מה זה תת"ח? תת"ח – תקשורת תומכת וחליפית, לדוגמא ג'סטות, תמונות, מכשירי פלט קולי, אפליקציות לתקשורת באייפד…
אז נגיד ילד לא מדבר, לא יודע להשתמש בתת"ח, אבל בדרך כלל מצליח להעביר את הכוונות שלו כך, שאנשים שמכירים אותו היטב – מבינים אותו. איך הוא עושה זאת? ניגש למבוגר, לוקח את היד שלו, גורר אותו פיזית למקום בו נמצא החפץ אותו הילד רוצה. בוכה ומשתולל, כאשר משהו לא מוצא חן בעיניו. וכך, באמצעות התנהגות פיזית ובכי, מצליח להביע את עצמו, והמבוגרים מצליחים לנחש, מה הילד רוצה. אז למה כל כך חשוב ללמד ילד כזה להשתמש במילים או בתת"ח, אם גם ככה מבינים אותו?
טוב, למה חשוב שישתמש במילים – זה ברור. חשוב שהילד ידבר.
אבל אם הוא לא מצליח לדבר? למה לעבוד קשה כדי לגרום לו להשתמש בתמונות, למשל? מה זה משנה, הרי בכל מקרה תמונות – זה לא דיבור. לדוגמא הילד רוצה לדפדף בספר, לשחק בצעצוע מסוים, או לבחור מאכל מהמקרר. הוא מצליח להעביר את הכוונה. הוא פשוט ניגש למדף (לארון, למקרר) ולוקח, וכך מבינים שזה מה שהוא רצה! ואם הספר, הצעצוע, המאכל אינו נגיש לו? (נמצא גבוה או במקום סגור). הילד פשוט יעמוד ליד המקום שלא נגיש לו, ויבכה. או ישתמש בדרך תקשורת מתקדמת יותר – יגש למבוגר, יגרור אותו בכוח, אולי אפילו יקח את היד של המבוגר, ירים אותה למעלה, וכך יראה בעצם מה הוא רוצה. הרי גם זו דרך תקשורת! אז למה להתעקש וללמד את הילד להצביע על תמונה של החפץ, הספר או המאכל? (או להגיש תמונה של החפץ למבוגר, או ללחוץ על התמונה במסך של האייפד, או ללחוץ על פלט קולי שיגיד "תני לי", או להשתמש בג'סטה מוסכמת של "תני לי"…). 
——————————–
כי כל עוד לילד אין דרך תקשורת *דרך סמלים מוסכמים*, הכוונות שלו נשארות ברמה של ניחוש. זה רמה של תינוק מאוד מאוד קטן, פחות מגיל שנה. כדי להבין מה התינוק רוצה, צריך להכיר אותו היטב. וצריך להשתמש בשיטה של ניסוי וטעיה. למה הוא בוכה? לאן הוא עכשיו גורר אותי? אהה, אני יודעת! אני כבר יודעת מה הוא רוצה. הרי אני מכירה אותו כל כך טוב. 
והילד הזה (שכבר מזמן לא תינוק!) נשאר במצב מאוד לא עצמאי. מאוד תלוי במבוגרים. שיכירו אותו. שילמדו להבין ולנחש, מה הבכי והתנועות שלו אומרות. שירצו בכלל להתעסק בניחושים (הרי הרבה יותר קל להתעלם, לא תמיד יש זמן וכוח לנחש). שירצו לקום, ללכת למקום אליו הילד גורר אותם. אין לילד שום דרך להשמיע את קולו בצורה ברורה. הוא תלוי לגמרי במבוגרים.
——————————–
לעומת זאת, אם הילד ילמד להשתמש ב*תקשורת בסמלים מוסכמים* (מילים, או ג'סטות מוסכמות, או תמונות, או אייפד…), האמירות שלו כבר לא יהיו תלויות בניחוש של מבוגרים! אם הילד מראה לנו תמונה של צעצוע מסוים (ספר מסוים, מאכל מסוים) הוא כבר לא תלוי בזה שננחש את רצונו! הרי הוא מראה לנו בדיוק מה הוא רוצה! הוא *אומר* לנו (כן, אומר, גם אם זה לא במילה שאנחנו שומעים באוזניים, אלא מילה שאנחנו רואים בעיניים בתור תמונה). 
ונכון, הילד עדיין מאוד תלוי במבוגרים שיכולים לתת לו או לא לתת לו את החפץ שביקש. יכול להיות שהילד יבקש משהו ולא יקבל. אבל לפחות היכולת שלו להשמיע, להביע, להראות לנו את רצונו כבר לא תלויה במבוגר!!! הוא לא צריך שננחש מה הוא רוצה, הוא עצמו אומר מה הוא רוצה. והוא יכול להגיד את זה גם למבוגרים שלא מכירים אותו. הוא לא צריך מישהו שיגיד: "אהה, אני מכירה אותו , לכן אני יודעת מה הוא רוצה", הוא לא צריך שינחשו, הוא *עצמאי* ביכולת שלו להביע כוונות וזה עושה הבדל עצום. 
זה מביא את הילד לרמה אחרת לגמרי. הוא כבר לא כל כך חסר אונים. יש משהו שהוא יכול לעשות בחיים שלו בצורה עצמאית ולא תלויה במבוגרים. ואני לא יודעת איך לתאר במילים את החשיבות של הדבר הזה. החשיבות של להיות בן אדם בעל רצון ויכולת להביע את הרצון.