למה בהרבה מקרים "ביטול דו-לשוניות" יכול להזיק יותר מאשר לעזור
ילד עם קשיי שפה ו/או קשיי תקשורת. וגם דו-לשוני. זה לא מקשה עליו?
כתבתי כבר כמה פוסטים בנושא, אבל אני מרגישה שצריך עוד אחד.
לכאורה נראה, שאם גם ככה הילד מתמודד עם קושי כל כך גדול ברכישת השפה, למה שנקשה עליו עוד יותר? למה שיצטרך לרכוש שתי שפות? נוותר על שפה אחת – יהיה לו יותר קל. לא כך?
התשובה היא לא חד משמעית, צריך להתיחס לכל מקרה לגופו. בהרבה הרבה מקרים, לדעתי ברוב המקרים – התשובה היא "לא". לא יהיה לו יותר קל, אלא להיפך, אם נוותר על שפה אחת – נקשה עליו עוד יותר.
למה?
——————————
כי השפה שמוותרים עליה היא בדרך כלל שפת הבית. הרי לא נוותר על שפת הסביבה, אין אפשרות כזאת. אם הילד גר בישראל, ברור שהוא יצטרך לרכוש עברית בשלב מסוים בחיים שלו. אז נוותר על שפת הבית, לדוגמא על רוסית?
מה שחשוב מאוד להבין זה מה הילד הזה יקבל במקום. ביטלנו את שפת הבית, רוסית, מה אנחנו נותנים לו במקום? האם בכך שנבטל את הרוסית, הילד יהיה במצב זהה לילד חד-לשוני שדיברו איתו בבית בעברית מלכתחילה?
ברוב המקרים – ממש לא.
בהרבה מקרים, אם עד עכשיו דיברו עם הילד בבית ברוסית, יש סיכוי שזו השפה החזקה שלו. זו השפה שבה היכולות שלו הן הטובות ביותר. זה נכון גם עבור ילדים שלא מדברים. הבנת השפה לא פחות חשובה מהבעת השפה.
אם נקח ממנו את שפת האם שלו, בעצם נשמיט לו את הקרקע מתחת לרגליים. נקח לו את תחום החוזק שלו. נוותר על היכולות שכבר רכש בשפת האם (המילים והמשפטים שהוא כבר יכול להבין, המילים שכבר יכול להגיד), וכאילו נחזיר אותו אחורה מבחינת ההתפתחות. עכשיו הוא לא יוכל להשתמש ביכולות שכבר רכש, ויאלץ להתמודד עם השפה שהרבה יותר קשה לו להבין ולהשתמש בה. לא מספיק שהתמודד עם הקושי והתסכול הזה מחוץ לבית (לדוגמא בגן), עכשיו הקושי והתסכול יהיה גם בבית. האנשים הכי קרובים, אמא ואבא, שעד עכשיו דיברו עם הילד בשפה אותה הוא כבר רכש באופן כלשהו, והגיע ליכולות מסוימות בה, עכשיו ידברו איתו בשפה הזרה יותר והקשה יותר.
איך לדעתכם זה ישפיע על ההתפתחות של הילד? הרי ידוע שכדי שהילד יתפתח בצורה היעילה ביותר, מאוד חשוב לחזק אותו, לראות את היכולות שלו, לתת לו תחושה שהוא מסוגל ויכול, כדי שיהיו לו מספיק משאבים להמשיך ולהתמודד עם האתגרים. ואם היכולות של הילד מתבטאות בצורה יותר טובה בשפת האם, איך אפשר לקחת את זה ממנו?
——————————————
השיקול השני הוא: מה רמת השפה העברית שהילד יקבל, אם ההורים יוותרו על שפת הבית וידברו עברית במקום? והשאלה היותר חשובה – איך זה יגרום להורים להרגיש, אם יצטרכו לדבר עברית בבית? ואיך זה ישפיע על כמות ואיכות השפה והתקשורת שהילד מקבל מהם?
וכאן אני מדברת על תחומי החוזק והקושי של ההורים. אם עברית היא שפת האם עבורם, ונוח וטבעי עבורם לדבר עברית בבית, אז אין בעיה.
אבל מה אם זה לא מרגיש להם מספיק טבעי ונוח לדבר עם הילד בעברית? מה אם הם לא שולטים בשפה העברית ברמת שפת האם, מדברים עם שגיאות, מתקשים לשלוף מילים מדויקות, ומנסים לקצר את המשפטים כי קשה להם להתבטא? מה אם קשה להם לתקשר בעברית ברמת הרגש, והם משתמשים בשפה יומיומית, יבשה, נטולת רגש, מדברים רק על "כאן ועכשיו" (לך לישון, בוא לאכול) ונמנעים מנושאים מורכבים יותר כי קשה להם לדון על נושאים מורכבים בעברית?
איך זה ישפיע על ההתפתחות השפתית והתקשורתית של הילד? הרי ידוע שהאינפוט השפתי והתקשורתי שהילד מקבל מההורים הוא קריטי להתפתחות שלו. עכשיו האינפוט יהיה מצומצם יותר, פחות איכותי, התקשורת תהיה פחות טבעית. יכול להיות שההורים, שגם ככה קשה להם לתקשר עם הילד (הרי לא קל לתקשר עם מישהו שיש לו קושי שפתי ו/או תקשורתי) עכשיו ימנעו עוד יותר מלהרחיב את התקשורת איתו.
ואני כבר לא מדברת על עולים חדשים שכל כך קשה להם לדבר עברית שזה יכול לגרום להם להימנע מדיבור בכלל (אמא אחת סיפרה לי שאחרי שהמליצו לה לוותר על שפת הבית ולעבור לעברית בבית, כאשר היא הייתה רק שנה בארץ, זה היה לה כל כך קשה שהיא השתתקה לגמרי לכמה ימים… מעניין איך זה השפיע על הילד…).
——————————————
לסיכום, לפני שאתם ממליצים להורים לעבור לעברית בבית, תחשבו טוב טוב על הנזק שיכול להיגרם מכך.
ואם אתם לא מומחים בנושא דו-לשוניות (האמת – גם אם אתם כן מומחים), ההמלצה שלכם להורים צריכה להיות:
"תעשו מה שמרגיש לכם טבעי ונוח!"
