מיתוסים לגבי חינוך מיוחד בישראל

מיתוס מס' 1:
"לשלוח את הילד לגן חינוך מיוחד? מה פתאום! בשום פנים ואופן! אחרי גן כזה יכניסו אותו לבית ספר חינוך מיוחד באופן אוטומטי!"

לא, לא יכניסו. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית. בחירת הגן, הכיתה, הבית ספר זו החלטה של ההורים. ללמוד בחינוך מיוחד זו זכות ולא חובה. ההורים של הילד יכולים לסרב לזכות הזאת בכל רגע, ולפנות מקום לאנשים אחרים שמעוניינים.
לא כל הילדים הולכים לבית ספר חינוך מיוחד אחרי גן חינוך מיוחד. יש ילדים שבזכות העזרה שהם מקבלים בגן חינוך מיוחד, מתקדמים מאוד, משיגים את הנורמות ההתפתחותיות, ועוברים ללמוד בחינוך הרגיל. 
אף אחד לא מעוניין להחזיק בכוח בחינוך המיוחד ילד שלא צריך להיות שם!
זה פשוט לא שווה לאף אחד, לאף אחד אין אינטרס כזה. החינוך המיוחד של כל ילד עולה למדינה הרבה יותר כסף מאשר החינוך הרגיל. אם אין לכך סיבות מיוחדות, אף אחד לא יתן לילד ללמוד בחינוך המיוחד. הרי גם ככה אין מספיק מקומות לכל מי שרוצה וצריך!
חוץ מזה, כל גננת בחינוך המיוחד, וכל מטפל רק ישמח מכך, שהילד התקדם ועבר לחינוך הרגיל בזכות העזרה שהוא קיבל! הרי זו הוכחה ליעילות החינוך והטיפול, זה נותן קרדיט למחנכים ולמטפלים. 
אבל כן, כמובן שיש ילדים שהולכים לכיתות או בית ספר חינוך מיוחד אחרי הגנים המיוחדים. כי הילדים הם שונים. יש ילדים שמתקדמים, אבל לא כל הקשיים שלהם נעלמים. לכן כמובן יש ילדים שגם בגיל יותר גדול עדיין יותר מתאים להם החינוך המיוחד. 
בכל מקרה, אנשי המקצוע נותנים את ההמלצות שלהם, אבל ההחלטה הסופית היא של ההורים.
—————————
מיתוס מס' 2:
"בישראל אוהבים להפוך ילדים נורמליים ללא נורמליים! מה קרה לך, הילד מפותח בסדר גמור לגיל שלו"
אף אחד לא נותן המלצה שהילד יכנס לגן שפתי, גן תקשורת, גן עיכוב התפתחותי, בלי שום סיבה. 
אם אנשי המקצוע ממליצים שהילד ילך לגן כזה, זה אומר שיש לכך סיבה רצינית. 
זה אומר שילד יש קשיים. ואם לא עוזרים לו, אם לא עובדים איתו על הקשיים האלה, יכול להיות שהם לא יעלמו, והם אפילו עלולים להחמיר. 
ואם הילד נראה למישהו "מפותח בסדר גמור לגיל שלו" – זו הבחירה של ההורים, למי הם רוצים להקשיב. האם לאנשים שאומרים את זה, או לאנשי המקצוע שבדקו לעומק את כל תחומי ההתפתחות של הילד.
ואם אתם חושבים שנכון, לילד יש בעיה, אבל "הוא ילד רגיל לגמרי", אז נכון, אני בהחלט מסכימה. כל הילדים וכל המבוגרים הם רגילים לגמרי, ללא קשר האם יש להם קשיים או לא. 
מטרת חינוך מיוחד היא לא לשים תוית על הילד, לא להגדיר אותו בתור "לא רגיל", אלא לתת לילד אפשרות לקבל עזרה אינטנסיבית, כדי שיוכל לגדול ולהתפתח ולמצות את הפוטנציאל שלו בצורה הכי טובה.
————————–
מיתוס מס' 3:
"אתם הורסים לילד את העתיד!"

אני לא יודעת איך אפשר להרוס את העתיד של הילד על ידי הכנסתו לחינוך המיוחד. 
אבל אם ממליצים לילד על החינוך המיוחד, כמו שאמרתי – זה אומר שיש לכך סיבה רצינית. ואם מתעלמים מהסיבה הזאת, אז באמת יש סיכוי להרוס לילד את העתיד. 
עוד לא המציאו את מכונת הזמן, ואי אפשר לחזור אחורה בזמן לגיל שהילד היה עדיין קטן. 
אז תשאלו את עצמכם, מה עדיף מתוך שתי האפשרויות האלה:
1. להתעלם מהקשיים של הילד. לקוות, שפשוט יעלמו. יכול להיות שבאמת זה מה שיקרה. אבל יכול להיות שלא. אם לא, אז יכול להיות שתגלו שעשיתם טעות כשהילד יהיה בן 4. ואולי בן 6, או אפילו בן 10. הרי גם זה קורה לפעמים. הילד לומד בחינוך הרגיל, יש לו המון קשיים בלימודים ובתחום החברתי. ההורים מקווים, שהכל יעבור, אבל הבעיות רק מחמירות. ובסופו של דבר הילד מגיע לחינוך המיוחד ומקבל עזרה מקצועית. אבל הילד כבר גדול. ובדרך כלל כבר קשה להשפיע בצורה יעילה על התפתחותו. בהרבה מקרים מגיעים למצב ש"זה מה שיש".
וכן, יכול להיות במקרה כזה, ש"הרסו לילד את העתיד". בגלל הפחד מהתווית של חינוך מיוחד. 
2. האפשרות השניה היא לתת לילד עזרה עכשיו, כשהוא עדיין קטן. לא להשאיר אותו עם קשיים ללא עזרה, עם תקווה שהכל יעבור לבד. לא לקחת סיכון. אם הילד יתקדם מאוד מהר כשיקבל את העזרה המקצועית – אין שום בעיה להעביר אותו לחינוך הרגיל. ואז כל מי שאמר שהילד לא היה צריך חינוך מיוחד מלכתחילה – יוכל להגיד שהם צדקו 🙂 (אבל בעצם אי אפשר לדעת זאת, הרי אי אפשר לדעת האם הילד היה מתקדם כך ללא העזרה).
————————–
מיתוס מס' 4: 
רציתי לכתוב באלו מילים אנשים לפעמים משתמשים כדי לתאר ילדים בחינוך המיוחד. אבל אני לא רוצה להשתמש במילים כאלה אפילו למען כתיבת הפוסט, לכן אכתוב במקום זה "XXXXX".
"אל תעשה מהילד שלך XXXXX"
"ישלחו אותה לכיתה עם כל ה-XXXXX-ים האלה"
"בשום פנים ואופן אל תכניסי את הילד לגן שפתי, עלולים להיות שם ילדים שיש להם לא רק בעיות שפה. עלולים להיות שם ילדים ממש XXXXX"

אז כן, לא כל הילדים משיגים את הנורמות ההתפתחותיות בעזרת הטיפולים. יש ילדים (ומבוגרים) עם קשיים מאוד משמעותיים בהתפתחות ובתפקוד. ולעיתים הם אפילו צריכים עזרה ותמיכה בכל התחומים ולמשך כל החיים. 
יכול להיות שהילד שלכם הוא כזה, יכול להיות שלא. ולפעמים יודעים זאת רק כעבור שנים. 
בכל מקרה, הילדים האלה הם ילדים, כמו כל הילדים האחרים. ובדיוק כמו לכולם, גם להם מגיע כבוד ואהבה. 
אם הקשיים של הילד שלכם הם לא כאלה חמורים, אבל הוא יגיע לגן עם ילדים עם קשיים יותר משמעותיים משלו – שום דבר רק לא ייגרם לו מכך. 
הקשיים לא עוברים דרך האוויר כמו וירוס. 
והאנשים האלה, שמשתמשים במילים כמו "אוטיסט" או "פיגור שכלי" כסוג של מילת גנאי, ועוד מוסיפים לזה כל מיני מילות תיאור מעליבות – לא מגיע להם, לאנשים האלה, שאנחנו בכלל נקשיב להם.
————————–
מיתוס מס' 5:
"בחינוך המיוחד יש ילדים אלימים"

אספר לכם סיפור: ילד אחד היכה את הילד השני עם מוט ברזל על הראש, כתוצאה מהמכה הילד השני נפל עם הפנים שלו על האבן, הגיע לבית חולים עם שיניים שבורות.
סיפור אחר: ילד בגן לקח בכוונה סבון מהשירותים ושפך אותו בכל רחבי הגן כדי שילדים אחרים יחליקו ויפלו.
כמובן יש עוד הרבה סיפורים כאלה.
אה, שכחתי לציין : כל המקרים האלה שאני יודעת עליהם קרו בחינוך הרגיל. לא בחינוך המיוחד.
כמובן שיש ילדים אלימים גם בחינוך המיוחד (יש ילדים אלימים בכל מקום).
אבל בדרך כלל בחינוך המיוחד הם מקבלים יותר עזרה מקצועית. מה שעוזר להם להתגבר על הקשיים בצורה מוצלחת יותר, ולהתחיל להתנהג באופן מותאם. 
ובחינוך הרגיל קורה שילדים והוריהם מרגישים פשוט חסרי אונים, כשיש בגן או בכיתה ילד כזה. בגלל שיש הרבה ילדים, מעט מבוגרים בסביבתם, ופשוט אף אחד לא מצליח להשתלט על המצב.
————————–
אני בכלל לא אומרת, שהחינוך המיוחד בישראל הוא מושלם, ממש לא.
יש חסרונות כמובן, כמו בכל מערכת.
ובנוסף, לא כל ילד בחינוך המיוחד מגיע לגן או לכיתה שמתאימה לו.
יש כל מיני מקרים.
אבל להתעלם מהקשיים של הילד ולמנוע ממנו קבלת עזרה מקצועית בגלל מיתוסים וסטיגמות – לדעתי זה לא חכם. 
לדעתי כדאי לקבל החלטות שמבוססות על עובדות, על שכל ישר, על אינטואציה… ולא לבסס את ההחלטות על הדעות הקדומות של האנשים.